<h1>מנורת המאור נר שלישי סימן קי"א</h1>
<h2>דף לב:</h2>
ואם התפלל אדם ולא נענה אל יתיאש מן הרחמים וירבה בתחנות ויחזור ויתפלל, כדגרסינן פרק אין עומדין, אמר רב הונא בר חנינא כל המתפלל ולא נענה יחזר ויתפלל, שנאמר קוה אל ה' וגו' (תהלים כז, יד).
<h2>דף לג:</h2>
וכשמגיע שליח צבור למודים שוחין עם הצבור, דגרסינן בירושלמי פרקא קמא דברכות (ה"ה), הכל שוחין עם שליח צבור בהודאה. רבי זירא אומר ובלבד במודים. וגרסינן במסכת סוטה פרק אלו נאמרין (מ, א), בזמן ששליח צבור אומר מודים, העם מה הם אומרים, מודים אנחנו לך, שאתה ה' אלהינו אלהי כל בשר, יוצרנו, יוצר בראשית, ברכות והודאות לשמך הגדול, על שהחייתנו וקימתנו, כן תחינו ותחננו ותקימנו ותאסוף גליותינו לחצרות קדשך, לשמר חקיך ולעשות רצונך ולעבדך בלבב שלם על שאנו מודים לך.
אינו רשאי אדם, לא בצבור ולא ביחיד, להוסיף בתפלתו בגבורות השם יתברך על מה שתקנו אנשי כנסת הגדולה, שהחזירו עטרה לישנה, כדגרסינן במסכת יומא פרק בא לו כהן גדול (סט, ב), אמר רבי יהושע בן לוי למה נקרא שמם אנשי כנסת הגדולה, שהחזירו העטרה לישנה, משה אמר: האל הגדול הגבור והנורא (דברים י, יז), אתא ירמיהו ואמר: גוים מרקדים בהיכלו, איה נוראותיו, ולא אמר 'נורא', אתא דניאל ואמר: גוים משעבדים בבניו, איה גבורותיו, ולא אמר 'גבור', אתו אינהו אמרי: אדרבה, זו היא גבורתו, שכובש את יצרו ונותן ארך אפים לרשעים; אלו הן נוראותיו, שאלמלא נורא, היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האמות. וכל המוסיף על שבחים אלו שתקנו, כביכול גורע, כדגרסינן בפרק אין עומדין ובפרק הקורא את המגלה (מגילה כה, א), ההוא דנחית קמיה דרבי חנינא, אמר: 'האל הגדול הגבור והנורא האדיר העזוז והיראוי'. אמר ליה: סימתינהו לכלהו שבחי דמרך, השתא ומה הני תלתא, אי לאו דאמרינהו משה ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפלה, לא הוה אמרינן להו — ואת שבחתיה כולי האי, משל למלך בשר ודם, שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב והיו מקלסין אותו בשל כסף, והלא גנאי הוא לו.
<h2>דף לד:</h2>
והמתפלל, אם שגורה תפלתו בפיו ובלבו הוא סימן טוב לאותם שמתפלל בעדם, כדגרסינן בברכות סוף פרק אין עומדין, תנו רבנן מעשה וחלה בנו של רבן גמליאל. ושגר שני תלמידים אצל רבי חנינא בן דוסא לבקש עליו רחמים. כיון שראה אותם, עלה לעליה ובקש עליו רחמים. בירידתו אמר להם לכו, כבר חלצתו חמה (פירוש שלפתו ונטולה מגופו, חמה היא חולי הקדחת). אמרו לו מנין אתה יודע, אמר להו אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שמקובל. ואם לאו, יודע אני שמטורף. כתבו אותה שעה וכונו. וכשבאו אצל רבן גמליאל, אמר להן לא חסרתם ולא יתרתם, באותה שעה חלצתו חמה ושאל לנו מים לשתות. וצריך שיהא המתפלל הגון, כדאמרינן עלה ושוב מעשה ברבי חנינא בן דוסא, שהלך אצל רבן יוחנן בן זכאי ללמד תורה וחלה בנו של רבן יוחנן בן זכאי. אמר ליה, בקש עליו רחמים שיחיה. בקש עליו רחמים וחיה. אמר, אלמלי הטיח בן זכאי את פניו בקרקע כל היום לא השגיחו בו. אמרה לו אשתו וכי הוא גדול ממך, אמר לה, הוא דומה כעבד לפני המלך ואני דומה כשר לפני המלך.
<h2>דף מז.</h2>
והשומע מפי שליח צבור התפלה כשחוזר אותה, חייב לענות אמן על כל ברכה וברכה ולכוין את לבו לידע על איזו ברכה עונה אמן ויטול בזה שכרו כפול, כמו שאמרו בסוף מסכת נזיר (סו, ב) תניא רבי יוסי אומר, גדול העונה אמן יותר מן המברך. פירוש: אמן עולה חשבונו צ"א, כמנין יהו"ה אדנ"י. דבר אחר: העונה אמן בכונה על כל ברכה עושה הדבר כפול: בכונה לברכה בלבו ובהאמונה בפיו. והמברך, פעמים אומרה בלא כונה, בהיות הדבר שגור בפיו ולא בלבו. וצריך לעמוד מעומד שומע התפלה כששליח צבור חוזר התפלה, דגרסינן בפרקי רבי אליעזר (פמ"ד), כתיב ומשה אהרן וחור עלו ראש הגבעה (שמות יז, י), עמדו במקום גבוה, אחד מימינו ואחד משמאלו. מכאן אתה למד, ששליח צבור אסור להתפלל אם אין שנים עומדין אצלו. וכל ישראל עומדין חוץ לאהליהם ורואים את משה כורע על ברכיו והן כורעין על ברכיהן ונופל על פניו והם נופלים על פניהם, פורש כפיו לשמים והם פורשין את כפיהם לאביהם שבשמים. מכאן, ששליח צבור המתפלל הכל עונין אחריו. וגרסינן באלה הדברים רבה, פרשת והיה אם שמוע תשמעו (ז, א): הלכה, אדם מישראל שהיה עובר לפני התיבה מהו שיענה אמן אחר הכהנים מפני הטרוף, ולמדונו רבותינו, אם היה יכול לענות שלא תטרף דעתו יענה. למה, שאין גדול לפני הקדוש ברוך הוא יותר מאמן שישראל עונין. אמר רבי יהודה בר סימון אמן זה יש בו שלשה אספליאות: שבועה, קבלה, אמונה. שבועה, דכתיב: והשביע הכהן את האשה וגו' (במדבר ה, כא). וכתיב: ואמרה האשה אמן אמן (שם שם, כב). קבלה מנין, דכתיב: ואמר כל העם אמן (דברים כז, טז). אמונה מנין, ויען בניהו בן יהוידע את המלך ויאמר אמן כן יאמר ה' (מלכים-א א, לו). אמר רבי יודן כל העונה אמן בעולם הזה זוכה לענות אמן לעתיד לבא.
וגרסינן בפרק שלשה שאכלו, תנו רבנן אין עונין לא אמן חטופה ולא אמן קטופה ולא אמן יתומה ולא אמן קצרה ולא יזרוק ברכה מפיו. בן עזאי אומר העונה אמן חטופה יתחטפו ימיו, קטופה יתקטפו ימיו, קצרה יתקצרו ימיו. וכל המאריך בו מאריכין לו ימיו ושנותיו. ובלבד שלא יאריך בו יותר מדאי, דאמר רב חסדא אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי רוב העונים.
<h2>דף נה:</h2>
וכשיגיע שליח צבור לברכת כהנים, מי שראה חלום ואינו זוכרו, או אינו יודע פתרונו, יאמר זה בברכת כהנים, כדגרסינן בפרק הרואה. אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו יתבי. אמרי כל חד מינן לימא מלתא דלא שמיע ליה לחבריה. פתח חד מינייהו ואמר מאן דחזא חלמא ולא ידע מאי חזא ליקום קמי כהני בעידנא דפרסי ידייהו ולימא הכי, רבונו של עולם, אני שלך וחלומותי שלך וכו'. ולסים בהדי כהני ועם צבורא אמן. פתח אידך ואמר מאן דאזיל למתא ודחיל מעינא בישא לינקוט זקפא (גודל) דידא דימינא בידא דשמאלא ושל שמאלא בידא דימינא ולימא אנא, פלוני בר פלוניתא, מזרע דיוסף קא אתינא, דלא שלטא ביה עינא בישא, דכתיב בן פרת יוסף בן פרת עלי-עין (בראשית מט, כב), אל תקרי עלי עין, אלא עולי עין. רבי יוסי בר חנינא אמר מהכא, וידגו לרב בקרב הארץ (שם מח, טז), מה דגים שבים מים מכסין עליהם ואין עין שולטת בהן, אף זרעו של יוסף אין העין שולטת בהן. ואי דחיל מעינא בישא דידיה, ליחזי אטריפא דנחיריה דשמלא (דפן השמאלי של חטמו). פתח אידך ואמר האי מאן דחליש, יומא קמא לא לימא מידי, כי היכא דלא ליתרע מזליה. כי הא דרבא, כי הוה חליש, יומא קמא, אמר ליה לשמעיה לא תגלי, למחר אמר ליה פוק אכריז עלי בשוקא רבא חלש רבא חלש, דסאני לי לחדי לי ומאן דרחים לי לבעי עלי רחמי. דסאני לי לחדי לי וכתיב: בנפל אויבך אל-תשמח וגו' והשיב מעליו אפו (משלי כד, יז—יח). ועניני פתרון החלומות ואיך כל החלומות הולכין אחר הפה הם כתובים בפרק הרואה.
